<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ה' שער ז'</h1>
<h2>דף לז.</h2>
והיכא שנישאת או נתארסה בתוך כ"ד חדש מגרש אותה. וי"א שאם ברח מן העיר, בזה די ואינו מגרש, דערוקיה מסתייה, כלומר מה שברח [די] בזה, כי גלה שמתחרט בו.
והנשים האלו שהן אסורות להנשא עד תשעים יום מיום שנתגרשו, ונתארסו בתוך הזמן כתב ר"ם פי"א דגירושין שמנדין אותו אבל אין כופין אותו להוציא. אירס וברח אין מנדין אותו. כנס בתוך צ' יום מפרישין אותו עד אחר זמן, ויעמוד עם אשתו. והא דאמרינן ערוקיה מסתייה פירושו מי שברח מגין עליו מן השמתא, וכל שלא ברח מנדין אותו אפילו כנסו ואין כופין אותו לגרשה. כן דעת ר"ם ז"ל. ומעשה היה לפני מורי הרשב"א ז"ל באחד שכנס בתוך ג"ח בשוגג וברח, ולא הצריכו ליתן גט כר"ם. ושמתא לא שמתיה אפילו לדעת מפרשים אחרים מפני ששוגג היה. ורש"י ז"ל [כתב] שאם ברח אין כופין ליתן גט. ודוקא קידש, הא כנס וברח משמתין לזה עד שיגרש. וגם הימים שעמד עמה, לאחר שיגיע זמן שלשה חדשים, מפרישין אותו ממנה. ולא נראה חומרא זו לרמב"ן ז"ל. ובפרק י"א כתב ר"ם ז"ל דין המניקה והמעוברת.
<h2>דף לט:</h2>
ואם כופין לחלוץ או לייבם, גרסינן בפרק החולץ על האי משנה דתנן בבכורות פ"ק [י"ג ע"א], מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה. עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה חזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום. וגרסינן עלה, אמר רב אין כופין. כי אתו לקמיה דרב א"ל אי ניחא לך יבם ואי לא חליץ. וכן אמר רב יהודה אין כופין. ופירש רש"י ז"ל דרב קאי אמשנה אחרונה. חזרו לומר מצות חליצה קודמת ליבום. כלומר אע"ג דחזרו לומר מצות חליצה קודמת ליבום מ"מ אין כופין לחלוץ אם לא רצה. ולא אמרינן לשם נוי או לשם עושר מתכוין ונכוף אותו. לא היא, אלא אין כופין אותו. וכתב ז"ל דכי אמרינן אין כופין אותו לחלוץ היינו היכא דתרוייהו בעו לייבומי. אבל היכא דאיהו בעי ליבומי ואיהי לא בעיא ליבומי אין שומעין לה. ודוקא בשלא נתנה אמתלא לדבריה, אבל נתנה אמתלא לדבריה כופין אותו. וכדאמרינן בפ"ק [ד' ע"א], יבמה שנפלה לפני מוכה שחין מנין שאין חוסמין אותה שנאמר [דברים כ"ה] לא תחסום שור בדישו. ול"ד מוכה שחין, דה"ה בשאר דברים, אם נתנה אמתלא לדבריה שכופין. ועוד אמרינן בכתובות [ס"ד ע"א] אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ע"כ. ובעיני רבינו הרשב"א ז"ל לא נראו הדברים, דראיותיו אינן אלא שאין כופין אותה, אבל שנכוף אותו לא שמענו ע"כ. ורבינו חננאל ז"ל פירש, דרב דאמר אין כופין, אמשנה אחרונה קאי, דקתני מצות יבום קודמת למצות חליצה. וקאמר רב דאין כופין אותו ליבומי. וכתבו בתוספות נראה לרבינו תם דאין כופין לא את היבמה לייבם ולא את היבם לחלוץ. וראיות רש"י ז"ל מיירי בהנך דכופין אותו להוציא, כגון מוכה שחין. ומיהו כתב ז"ל, דודאי בזמן הזה שמצות יבום קודמת, אין כופין. ואפילו שמותי לא משמתי, דהאי נקטיה לכובסיה דלשבקיה לגלימיה הוא. ומיהו אמר רבינו תם שרשאין בני הקהל שלא יהיו נמנין עמו, שהרי אנו רשאין להחרים עצמנו ע"כ. ונמצא לר"ם שכופין לחלוץ. ולרש"י שכופין אותו לחלוץ כשנתנה אמתלא. ולרבינו תם שהקהל עושין הרחקה אבל אין כופין.
<h2>דף מא.</h2>
וכל הנשים שנישאו או נתארסו ונתגרשו בין קטנות בין זקינות צריכות להמתין שלשה חדשים להבחין אם היא מעוברת. וכ"כ ר"ם פי"א דגירושין. וגזירת חכמים היא, שאפילו אשה שאינה ראויה לילד, ואפילו נתגרשה או נתארמלה מן האירוסין, צריכה להמתין תשעים יום. אפילו זקנה או קטנה או עקרה או אילונית, אפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין, ואפילו בתולה מן האירוסין, צריכה להמתין תשעים יום. והממאנת א"צ להמתין צ' יום, לא גזרו אלא בגרושה. וכתבו ר"ם בפי"א דגירושין. וכן האשה שחלצה תינשא ביום חליצתה, שהרי אינה חולצת עד שתשלם צ' יום. וכתבו ר"ם פ"ד דהלכות יבום.
<h2>דף סא:</h2>
גרסינן בפרק הבא על יבמתו, לא יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו בנים. כמה בנים יהיו לו וקיים מצות פריה ורביה בה"א זכר ונקבה שנאמר [בראשית ה'] זכר ונקבה בראם. היו לו בנים ומתו לא קיים מצות פריה ורביה, כרבי יוחנן דאמר הכי. אבל היו לו בנים ומתו והניחו בנים, קיים, דבני בנים הרי הם כבנים. בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אע"פ שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל ובנים [הם] משני בניו ה"ז קיים. אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח האחד זכר ונקבה, לא קיים המצוה. היו לו בנים בגויותו ונתגייר הוא והם, קיים מצות פריה ורביה.
<h2>דף סד.</h2>
נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה ה"ז יוציא ויתן כתובה. ואין הרשות בידו לקיימה, אלא כופין אותו ומכין אותו בשוטים וכופין אותו עד שיוציא. וכ"כ ר"ם בפט"ו דאישות. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, דהיכא שילדה בן אחד חי, אין כופין אותו להוציא, דהא לא ילדה [סתמא קתני לא ילדה, דמשמע שלא ילדה כלל. ואפשר שלא ילדה] כדין המצוה, (דסתמא קתני), [והראשון] נראה לו עיקר. דדוקא לא ילדה כלל. ואמרינן בגמרא ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, דלאו דוקא, שאם שהה אדם עשר שנים עם אשתו בחו"ל ולא ילדה שאין עושין כן מעשה ויוציאנה. דודאי מצות פריה [ורביה] אינה תלויה בארץ. אלא נותן טעם לאברהם אבינו ע"ה. לפיכך חלתה היא או חלה הוא או שהיו חבושים בבית האסורין או שהלך למדינת הים אין עולין למנין עשר, דכולן [ראויים לפקידה בעינן]. ויש מפרשים דמי ששהה עם אשתו ורוצה לבוא לארץ, שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין. ואין כופין אותו להוציא עד שיהא בארץ עשר שנים, שמא זכותא דארעא יקיים לו. אבל הראב"ד ז"ל פירש, דכי אמרי ישיבת חו"ל אינה עולה מן המנין, [באדם שהוא בארץ ויצא חוצה לארץ וחזר לארץ דישיבת חו"ל אינו עולה מן המנין], דמעשה דאאע"ה הכי הוה דאחר שדיבר עמו בארץ בין הבתרים חזר לחרן, ושהה שם חמש שנים. וכשחזר בפעם שניה לארץ היה בן ע"ה, כדכתיב [בראשית י"ב] ואברם בן שבעים וחמש שנים בצאתו מחרן. ומאותו זמן עד שנשא הגר י"ב. ואברהם בן (שבעים) [שמונים] שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל. וכ"כ כי היא [בירושלמי] [עי' ה"ו].
<h2>דף סה.</h2>
ות"ר נשאת לראשון ושהה עמה עשר ולא ילדה לשני ולא ילדה, לא תנשא לשלישי, אלא למי שיש לו בנים. ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה. והיינו דוקא בשלא הכיר בה, אבל אם הכיר בה יש לה כתובה, דלא גרע מאילונית דתנן בפרק אלמנה נזונת [ק' ע"ב]. ואם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה כתובה. (וטעה) [וטעם] מפני שהוא רוצה (ליזנון) [לינזק] בנכסיו. ובתוספות אמרו מפני שהן קדושי טעות (ואמ'). [ומיהו] גט בעיא, דאין כאן טעות ודאי. הילכך לגבי ממונא לקולא ולגבי גיטא לחומרא. ודוקא נשאת לשלישי למי שאין לו בנים אין לה כתובה, למי שיש לו בנים יש לה כתובה. וכן כתב ר"ם פט"ו. ונשאת לראשון ולא היו לה בנים ונשאת לשני ולא היו לה [בנים], יש לה גם משני. וראייה, מדקא מיבעיא [לן] אם לבתר דאפקה שלישי בלא כתובה אם יכולים השנים הראשונים לתבוע כתובה. משמע דכבר חייבום לתת כתובה. וכ"כ רב אחא משבחא וכן בה"ג. ואם נשאת לרביעי בתר דאפקה שלישי בלא כתובה [והי' לה בנים עם רביעי] אין לה כלום משלישי, דאמר לה השתא הוא דבריאת. וכ"כ רי"ף.
גרסינן התם פרק הבא על יבמתו, הוא אומר מינה והיא אומרת ממנו. ופירשה הרי"ף בראשון או בשני שבא להוציאה בלא כתובה, ובבא בטענת ברי שאומר שהיא מתקשה בשעת תשמיש או שפולטת ש"ז, והיא אומרת ממנו שאינו יורה כחץ. וא"ר אמי שהיא נאמנת לפי שהיא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה. והו"ל לגבי כתובה כבריא ושמא, ובריא עדיף. והראב"ד ז"ל פירשה לגבי שלישי שאמרנו שמוציאה בלא כתובה, ואומר דמינה הוא דכבר הוחזקה בעקרה עם הראשונים, והיא אומרת דלגבי דידיה לאו מקח טעות הוא דאינו יורה כחץ, ואמרינן דהיא נאמנת. ואינו נראה פירוש הראב"ד ז"ל, דלמה ליה לטעון מינה, דהא לית ליה לטעון אלא דלאו מינאי הוא. ועוד דא"כ היכי הוה אמר ר' אמי נאמנת. דאע"ג דבריא ושמא, לא מפקינן ממונא בהכי. דקיי"ל [ב"ק קי"ח ע"א] כרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור.
<h2>דף סה:</h2>
הפילה [מונה] מיום שהפילה. אם הפילה וחזרה והפילה שלש פעמים הוחזקה לנפלים, ושמא לא זכה ליבנות הימנה ויתן כתובה. כדאיתא פרק הבא על יבמתו. (היא אומרת) [הוא אומר] הפילה בתוך עשר, כדי שישהה עמה. והיא אומרת לא הפלתי, נאמנת, שאינה מחזקת עצמה עקרה. הוא אומר הפילה שנים והיא אומרת הפלתי שלשה, נאמנת שאינה מחזקת עצמה במפלת, ויוציא ויתן כתובה. וכתב ר"ם פט"ו, ובכלל זה משביעה שבועת היסת שלא הפילה או שהפילה שלש, שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה. והראב"ד ז"ל כתב, איני רואה בכאן [דבריו], שהרי חכמים האמינוה משום שלא מחזקת נפשה בעקרה.
<h2>דף קו:</h2>
ושאלו לרבינו הרשב"א ז"ל, יבמה שאינה רוצה ביבם והוא רוצה בה, איך אפשר שתאמר "מאן יבמי". והשיב, אחר שנותנין לו עצה ההוגנת לו, אם הוא ילד והיא זקנה או שהוא זקן והיא ילדה שאומרים לו כלך אצל הראויה לך ולא תכניס קטטה לתוך ביתך, וכיוצא בזה. והוא שומע לכך ומתרצה. הרי שכבר גמר בדעתו למאן ושלא לייבם. א"כ יכול הוא שיאמר "לא חפצתי לקחתה" והיא יכולה לומר "מאן יבמי", דמ"מ מתבטלין היבומין וחולצין הם. וגזירת הכתוב הוא שכל שחולצת שתקרא היא "מאן יבמי" ושיקרא הוא "לא חפצתי לקחתה" ע"כ.
<h2>דף קיג.</h2>
החרשת והשוטה אין לה כתובה, ואם כתב להן כתובה איהו אפסיד אנפשיה וקיים. וכ"כ ר"ם בי"א דאישות.
